יום חמישי, 3 בפברואר 2011

סבא בנצי-סיפור ילדות

משה וויקטוריה אלפנדרי,
 ההורים של סבא בנצי
שמי בנצי אלפנדרי, יליד 17.1.1942 נולדתי בבולגריה עיר הבירה- סופיה.  
שמות הורי – אבי משה ואמי ויקטוריה. נולדתי למשפחה עם אח בכור אחד בשם יוסף.
שמות משפחתי המורחבת: 1. מצד אבא- סבא גרשון, סבתא לאה, דוד יצחק, דודה רוזה.
2. מצד אמא- סבא גרשון, סבתא דינה, דודה ויזה, דודה מטי, דודה אסתר. 
גרתי בסופיה ברחוב שנקרא סרדנה גורה, פירושו- יער אמצעי, מספר בית 74.
בית על קומה אחת עם חצר גדולה שבאמצע החצר היה ברז, בחורף הוא היה קופא והופך לגוש קרח.
בפינת הרחוב הייתה מאפייה, לא יכולתי לצאת לרחובות כיוון שהייתי ילד קטן, אבל הייתי הולך לבקר את סבתי מצד אמי ששמה דינה, שהייתה גרה ברחוב ממול שנקרא סטרנג'ה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגרמנים הגיעו לבולגריה בשנת 1944 בהיותי בגיל שנתיים.
בהחלטה גרמנית הוחלט לגרש את כל היהודים מעיר הבירה, והושלכנו לערים שונות בתוך בולגריה.
משפחתי- אבי גויס למלחמה, ואנחנו הוגלנו לעיר שנקראת פלאבן.
שם היינו אמי, אחי הכור ואנוכי עד סיום המלחמה בשנת 1945.
לאחר מכן חזרנו לסופיה. אבי שוחרר מהמלחמה וחזר לעסקיו.
ואז- קרה מהפך בשלטון בבולגריה כששלטון המלוכה נפל, ומפלגת הקומוניסטים עלו לשלטון, שהוא שלטון דיקטטורי. השלטון לקח את עסקיו של אבי, לטובת הממשלה.
אז היה כבר מאוד ברור לאבי שהיה ציוני שיש הכרח לעזוב את בולגריה ולעלות לארץ ישראל. 
משה אלפנדרי,
אבא של סבא בנצי
בעבודה- במפעל לייצור תנורים
בשנת 1948 במשא ומתן בין ראש הממשלה הראשון של ישראל- דוד בן גוריון לשלטון הבולגרי אופשר ליהודים לעלות לישראל ומיד תוך ימים ספורים התחיל המסע לעלייה לארץ.
בתחילתו נסענו עם רכבת עד לייגוסלביה, ומשם עלינו על אונייה בשם פניורק שהיא הייתה אונית משא.
יצאנו להפלגה שנמשכה במשך שבוע , בתנאים מאוד קשים בתוך האונייה- צפיפות גדולה, ומחלות של אנשים..
כך הגענו בלילה של ה- 28.11.1948 לנמל חיפה. 
שם ריססו אותנו אם אבקה לחיטוי (כדי שלא יהיו מחלות וחיידקים).
עוד באותו לילה הועברנו למחנה עולים בפרדס חנה כשאימי נמצאת בהריון מתקדם מאחותי הקטנה דינה שבעתיד בחודש מרץ שנת 1949 נולדה.
במחנה העולים היינו צריכים לתמודד בצפיפות רבה של 50 דיירים בצריך אחד. שם היינו כשבוע.
לאחר שבוע הגיעה משאית קטנה, צפופה ובלי חלונות- ומישהו מתוכה התחיל לקרוא שמות.
ביניהם היינו גם משפחת אלפנדרי, כולל סבא וסבתא מצד אבי ששמם יוסף ולאה אלפנדרי.
המשאית יצאה לדרך והגענו לעיר רמלה (מבלי ידעתינו), שהכל היה עדיין מגודר סביב תושבים ערביים, שלאחר מכן הם הפכו לחיות בדו- קיום עימנו.
הגענו לרחבה גדולה, הביאו לנו מזרונים מקש.
שם היינו כמה ימים עד שאמרו לנו לחפש בית לגור בו.
אבי חיפש דירה- וחשוב היה שנחיה כמה שיותר אנשים בצוותא כי פחדנו עדיין מהאווירה של המלחמה.
יוסף אלפנדרי,
סבא של סבא בנצי
אבי מצא דירה ערבית נטושה, ברחוב כ"א מספר 21 כולל סבי וסבתי.
כל זה בהיותי בגיל 6.
כמובן שיש צורך גם להתפרנס, ואבי נסע לתל אביב, מצא עבודה במכבסה, התחיל לעבוד והיה חוזר הביתה פעם בשבוע.
ואמי שהייתה בהריון הייתה צריכה להתמודד עם שני ילדים וסבא וסבתא.
לאחר מכן אבי נשאר מחוסר עבודה ודאגת הפרנסה הפכה להיות למטרד.
אבי התחיל לעבוד בעבודה זמנית בקטיף תפוזים, שהיה מקבל עבודה רק שבועיים בחודש. והחיים הפכו להיות קשים יותר ויותר.
לאחר מכן אבי התחיל לעבוד בעבודה קבועה במחסני הסוכנות בתור מכונאי והחיים התחילו להשתפר.
כמו כל הילדים גם אנחנו התחלנו ללמוד. אחי הבכור התחיל ללמוד בכיתה ו' ואני התחלתי ללמוד בכיתה א'.
בהיותי בגיל 10- כיתה ה, קרתה תאונת דרכים לאימי והיא אושפזה בבית החולים "אסף החולה" למשך 11 חודשים.
בעקבות התאונה כל מטלות הבית וטיפול באחותי הקטנה דינה שהייתה בת 4 נפל עליי, כי אבי ואחי עבדו.
לקחתי את אחותי איתי לבית הספר ובהפסקות חברות מהכיתה היו משגיחות על אחותי, וזה היה הזמן היחידי שיכולתי לשחק כי כשחזרתי מבית הספר הייתי צריך לטפל באחותי, לדאוג לניקיון הבית ולדאוג לאוכל לאבי ולאחי הבכור.

תעודת ניצול שואה
הייתי נוסע יום יום לבית החולים "אסף החולה", הייתי מבקר את אמי והייתי רושם מתכונים לבישול שאמי נתנה לי, וכך ל מדתי לבשל.
כעבור 11 חודשים אמי חזרה הביתה מבית החולים והייתי צריך לדאוג גם לה. אבל כל זאת בוצע בשמחה ובאהבה למשפחתי.
כך זה נמשך עד גיל 13 שסיימתי את כיתה ח', ואז יצאתי לעבודה. את לימודיי התיכוניים השלמתי בערבים. כל זה מגיל העלייה ועד גיל 13 מזיכרון אישי.
כמו כל ילד טוב הייתי גם כדורגלן, שיחקתי בקבוצה שנקראת "מכבי רמלה".
כל זה נמשך מגיל קטנות עד גיל 18.

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

זיכרונות ילדותי ממעשיי קודנס


סבא בנצי (משמאל) וחבריו בגיל 12
שנת 1954 ישראל
1.בהיותי בגיל 12 אחי הגדול הציק לי וכשאני הייתי מאוד כעוס, ושלא היה לי זמן לשחק כי היה לנו בבית כמות גדולה של שפנים ויונים שאני הייתי צריך לדאוג להם- להאכיל אותם ולנקות את הכלובים ואת השובכים.
ומרוב עצבים זרקתי לו מזלג ותקעתי לו את המזלג ביד וברחתי מביתי לבית סבי וסבתי שגרו ממול. חזרתי הביתה לאחר שאחי סלח לי על מעשיי.
2.כשאחי היה חייל ואני הייתי ילד הגיל 12 אחי יצא לחופשה, פשט את מדיו ויצא לחבריו.
ואני מרוב התלהבות נעלתי את נעליו הצבאיות ואת מכנסיו ויצאתי לטייל. ורצה הגורל ואחי פגש אותי.
לאחר מכן בבית היה כעס גדול.
3.שהייתי בבית הספר בכיתה ו' הייתה לי בת דודה בשם מרים שלמדה כיתה מתחתי.
ויום אחד היא בכתה לי שיש ילד בכיתתה שמציק לה. אז יצאתי להגנתה והתחלתי לרדוף אחריו, פתאום נפלתי- ושברתי את הכתף.
נלקחתי לבית החולים ושמו לי גבס בחצי גוף עליון כמו חולצה למשך 30 יום.
והשמחה הייתה רבה, כי במשך 30 יום לא הכנתי שיעורי בית. 
4.בהיותי בכיתה ח' הלכתי לשחות בבריכת השקייה עם חבריי מהכיתה כשלא ידעתי לשחות. וכמובן טבעתי.
טוב שהיו שם ילדים גדולים וחילצו אותי.